פסק-דין בתיק ת"א 9827/04

בפניי תביעה לסילוק יד, דמי שימוש ראויים ופירוק שיתוף.

1. התובע הוא הבעלים הרשום של מחצית מזכויות הבעלות בנכס מקרקעין המצוי ברח' כפר עציון 37 ירושלים. הנתבעים הם הבעלים של המחצית השנייה בזכויות בנכס. במקום מצוי מבנה. התובע מתגורר במחצית אחת של המבנה, ובה מספר מפלסים. הנתבעים מתגוררים במחצית השנייה של המבנה, גם בה מספר מפלסים. המבנה אינו רשום כבית משותף. זכויות הצדדים בו הן ב"מושע".

2. עניינה של התביעה בתוספות בנייה בלתי חוקיות שהוקמו על ידי הנתבעים, לטענת התובע. מדובר בבניית פרגולה בקומת הקרקע. בסגירת מרפסת בקומת הביניים, וקירוי שלה בגג רעפים. ובסגירת קומת גג, תוך הוספת גג רעפים. לטענת התובע, עבודות הבנייה האמורות הושלמו באפריל 2004. התובע טוען, כי הן בוצעו ללא היתר בנייה כדין וללא הסכמתו. על פי הטענה, מדובר בהשתלטות על הרכוש המשותף של הבית, בגזילת זכויותיו הקנייניות של התובע ברכוש זה, בפגיעה בזכויות התובע לאחוזי בנייה פוטנציאליים בבית, במניעת שימוש סביר ורגיל של התובע ברכוש זה, ובעשיית עושר ולא במשפט על חשבון התובע. נטען בהקשר זה גם לעוולות שונות, ובהן גזל, מטרד ליחיד, הסגת גבול, והפרת חובה חקוקה, שעניינה דיני התכנון והבנייה. נטען גם לפגיעה בערך דירתו של התובע, פגיעה באיכות חייו וחיי משפחתו, חסימת נוף, אור ואוויר, ופגיעה בהנאה מדירתו.

3. נוכח כל אלה, התבקשו מספר סעדים: (א) צו המורה לנתבעים לשתף את התובע בשימוש בתוספות הבנייה או לסלק ידם מהן . (ב) לחייב את הנתבעים בגין שימושם בתוספות ובגין מניעת שימוש דומה מהתובע בדמי שימוש ראויים, מיום השלמת הבנייה ועד לסילוק ידם של הנתבעים. לעניין זה נתבע סך של 500$ לחודש. (ג) לפצות את התובע בגין ירידת ערך דירתו, בסך של 100,000 ש"ח. (ד) לפצות את התובע בסך של 25,000 ש"ח בגין עוגמת הנפש שנגרמה לו ושלילת ההנאה מן הרכוש המשותף, שביצעו הנתבעים. (ה) להורות על פירוק השיתוף במקרקעין באופן שכל צד יירשם כבעלים היחיד בחלק הבית המוחזק על ידו, תוספת הבנייה שבנה התובע תירשם על שמו בלבד, ותוספת הבנייה שבנו הנתבעים תירשם על שמם.

4. למען שלמות התמונה, יש להעיר כי בין הצדדים התנהל הליך נוסף הרלוונטי לעניין. מדובר בת.א. 7023/97 (להלן - ההליך הקודם). מפאת החשיבות של אותו הליך לעניין שבפניי, אעמוד על עיקרי ההחלטות שניתנו בגידרו. בהליך הקודם, התובע שבפניי היה הנתבע, והנתבעים שבפניי היו התובעים. עניינו של אותו הליך היה בתוספת בנייה בהיקף של כ - 95 מ"ר (ברוטו) שביצע התובע בחלל שבמפלס התחתון של המבנה. באותו הליך נקבע (פסק דין חלקי, כב' השופט מילנוב, 20.2.02), כי יש לפרק את השיתוף בין הצדדים. עוד נקבע, כי הבעלות בתוספת הבנייה היא, בחלקים שווים, של התובעים ושל הנתבע. נקבע, בתוך כך, כי הבנייה שבוצעה על ידי התובע נעשתה בניגוד לתכנון המקורי של הבניין, בניגוד לתכנית בניין הערים ובניגוד להיתר. ניתנו הוראות ביחס להליכי פירוק שיתוף בין הצדדים. נקבע כי נושא השכר הראוי יידון בשלב מאוחר יותר.

5. ביום 3.10.10 ניתנה בהליך הקודם החלטה נוספת על ידי כב' השופט מילנוב. עניינה של החלטה זו במתן הוראות משלימות לעניין פירוק השיתוף. נקבע, כי פירוק השיתוף יהיה בדרך של רישום הבית כבית משותף. נקבע, כי ימונה כונס נכסים על ידי בית המשפט, לשם ביצוע הרישום האמור. נקבע כי אם הפירוק בדרך של רישום בית משותף לא יושלם תוך 13 חודשים, ייעשה פירוק על פי צו של בית המשפט. ניתנו הוראות לעניין תוכנו של צו כאמור. לעניין זה נקבע, כי כל אחד מן הצדדים יקבל את הדירה בה הוא גר, בשטח זהה, מרום הרקיע ועד לעומק האדמה.

6. על החלטה זו הוגשה לבית המשפט המחוזי בקשת רשות לערער על ידי התובע דכאן (רע"א 4732-11-10). הערעור התקבל (כב' השופט י' מרזל, 9.1.11). נקבע כי יש לשנות מן הקביעה לעניין תוספת הבנייה והחנייה. נקבע, כי לגבי תוספת הבנייה והחנייה, יהיו התובעים והנתבע בעלים במשותף, ואלה לא יוצמדו במלואן לאיזה מן הדירות. מעבר לכך, בית המשפט המחוזי לא שינה מן הקביעה היסודית, לפיה כל אחד מן הצדדים יקבל את הדירה בה הוא גר, בשטח זהה, מרום הרקיע ועד לעומק האדמה.

7. בפסק דין משלים, שניתן ביום 4.12.11, נפסק לנתבעים דכאן שכר ראוי בגין שימושו של התובע דכאן בתוספת הבנייה נשוא ההליך הקודם. נפסק גם סכום אותו על הנתבעים דכאן לשלם לתובע בגין תוספת הבנייה נשוא אותו הליך, לגביה נקבע כי תהיה בבעלות משותפת בין הצדדים.

8. עתה, הגיעה העת להכריע גם בתביעה שבכותרת. אציין, כי התיק שבכותרת וההליך הקודם התבררו בפניי כב' השופט מילנוב. הדיון בהם אוחד (ראו החלטת כב' השופט, סגן הנשיא ש' פיינברג, 28.3.11). חרף זאת, ניתן פסק דין זה בנפרד מפסק הדין המשלים בהליך הקודם. הטעם לכך הוא שאף כי קיימת בין התיקים זיקה, כל אחד מהם עוסק בעניין שונה. זאת ועוד, בהליך הקודם נדרש פסק דין משלים, לאחר ששמיעת הראיות הסתיימה, וניתן פסק דין חלקי והחלטה משלימה לעניין אופן ביצוע השיתוף. בהליך הנוכחי היה צורך בשמיעת ראיות וסיכומים. משנשמעו הראיות והסיכומים, יש ליתן את פסק הדין. לכך אפנה עתה.

9. הבנייה. נקודת המוצא לדיון היא, כי הוכחו עיקרי טענותיו של התובע לעצם קיומן וביצוען של תוספות הבנייה נשוא כתב התביעה. אפרט.

(א) אכן הוקמה על ידי הנתבעים פרגולה בקומת הקרקע. שטח הפרגולה, כעולה מחוות דעתו של גיל יזרעאלי, שמאי מקרקעין, הוא כ - 40 מ"ר.

(ב) בוצעה בנייה במרפסת בקומת הביניים. שטח הבנייה כ - 15 מ"ר (חוות דעת מר יזרעאלי). בבניה זו מדובר בקירוי רעפים של מרפסת. מדובר גם ביצירת קיר שלם בין דירת התובע ובין דירת הנתבעים. עם זאת, אין מדובר בסגירת המרפסת בחלקה החזיתי, שם מצוי מעקה מתכת בלבד (תמונה טו'7 לתצהיר התובע).

(ג) בוצעה בנייה בקומה העליונה. שטח הרצפה של בנייה זו כ - 44 מ"ר (חוות דעת מר יזרעאלי). מדובר בסגירת חלל מלאה, לרבות באמצעות חלונות מזכוכית כפולה.

מן החומר שבפניי עולה, והדברים אינם שנויים במחלוקת, כי כל התוספות האמורות בוצעו בלא היתר כדין של רשות התכנון המוסמכת.

10. מעשה בית דין. הנתבעים טוענים, כי ההחלטות שניתנו בהליך הקודם, הן על ידי כב' השופט מילנוב, והן על ידי בית המשפט המחוזי, יוצרות מעשה בית דין המקים מחסום מפני קבלת התביעה. יש לקבל טענה זו, באופן חלקי. אפרט עתה עניין זה.

11. בהחלטות עליהן עמדתי לעיל, אשר ניתנו לאחר טיעון והצגת ראיות מלאים על ידי הצדדים, נקבעה לגבי הנכס חלוקה, לפיה, למעט החנייה ותוספת הבנייה נשוא ההליך הקודם, כל צד מקבל את הדירה בה הוא גר, בשטח זהה, מרום הרקיע ועד לעומק האדמה. בבית המשפט המחוזי טען התובע כנגד קביעה זו, וזאת נוכח טענותיו בהליך הנוכחי לחריגות בנייה שבוצעו על ידי הנתבעים. טענה זו נדחתה. בית המשפט המחוזי ציין (בפיסקה 17), כי "לא מצאתי מקום להתערב בעניין זה, לא רק משעה שלא נטען כך בבקשת רשות הערעור עצמה, אלא גם שעה שבית משפט קמא שלפניו מתנהלים גם ההליכים האחרים היה ער לכך וקבע כפי שקבע והמבקש לא הצביע לפני על עילה להתערבות בהחלטה זו". משכך, בית המשפט המחוזי קבע (בפיסקה 18) כי ההוראה השלישית שניתנה על ידי כב' השופט מילנוב תבוטל, וכי "הרכוש המשותף יחולק באופן שבו דירת המגורים של כל צד (עד לרום הרקיע) תירשם על שמו, אולם קומת החניה ותוספת הבניה (החלל שמתחת לדירת המבקש) תירשמנה כרכוש משותף של שני הצדדים, מבלי שיכללו כחלק מדירות המשיבים [הנתבעים דכאן - ע.ש.] והמבקש או יוצמדו להן במלואן".

12. קביעה זו נעשתה בין הצדדים להתדיינות בפניי. היא היתה דרושה לעיצומו של עניין. מדובר בקביעה סופית על פי טיבה. יש לה תוקף מלא כמעשה בית דין בין הצדדים. היא קובעת משטר של הפרדה בין הצדדים, בחלקים הרלוונטיים במבנה. היא מעניקה לכל צד את הדירה שלו, מרום הרקיע עד לעומק האדמה. מכך עולה, כי תוספות הבנייה נשוא ההתדיינות שבפניי הוקנו לנתבעים. אכן, תוספות הבנייה נמצאות כולן בדירת הנתבעים. הפרגולה נמצאת במרפסת שבמפלס התחתון של דירת הנתבעים. המרפסת המקורה מצויה במרפסת במפלס הביניים של דירת הנתבעים. החלל שנסגר מצוי על גבי הגג של מפלס הביניים של הדירה האמורה.

13. מסקנה זו אינה משתנה בשל הוראת כב' השופט מילנוב, כי כל אחד מן הצדדים יקבל שטח זהה. ראשית, גם התובע הבין את ההחלטה האמורה כחלה גם על התוספות נשוא ההליך הנוכחי. כך עולה בבירור מהחלטת בית המשפט המחוזי. שנית, תוספות הבנייה נשוא ההתדיינות הנוכחית אינן משנות את השטח שניתן לכל אחד מן הצדדים. בטרם בוצעו התוספות, כמו גם אחרי ביצוען, נמצא ברשות כל צד שטח זהה (ראו בהקשר זה תמונה טו'5 לתצהיר הנתבע). שלישית, הגיונן של ההחלטות האמורות ברור. תכליתן היתה לקבוע חלוקה ברורה, במישור האנכי, בין דירותיהם של שני הצדדים. תכלית זו חלה גם על תוספות הבנייה נשוא ההליך הנוכחי.

14. (א) התובע טוען כי הנתבעים מנועים מהעלות טענת מעשה בית דין, שכן לא העלו את העניין בכתב ההגנה. ברם, הטעם לכך הוא, שכתב ההגנה הוגש בשנת 2004. ההחלטות שיצרו את מעשה בית הדין ניתנו בשנים 2009 - 2010. בנסיבות אלה, אין מדובר בשינוי חזית, כי אם בהסתמכות לגיטימית על הכרעה שיפוטית בין אותם צדדים, שניתנה בשלב מאוחר של ההתדיינות, ומקרינה במישרין על העניין שבמחלוקת.